החלטה בתיק ע"ע 34715-03-13

זוהי בקשת המשיב בערעור שבנדון (להלן - המשיב) להארכת מועד להגשת ערעור שכנגד על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בנצרת (השופטת אורית יעקבס ונציגי הציבור מר יוסי עבודי ומר יצחק הולצמן בתיק תע"א 1406/10) מיום 7.2.13, וזאת עד למועד הגשתו בפועל ביום 30.9.13 ב יחד עם הבקשה שבנדון.

רקע כללי

1.         המשיב עבד אצל המערערת שהגישה את הערעור שבנדון (להלן-המערערת), רשת מחסני מזון "סופרמרקטים" ברחבי צפון המדינה, כנהג משאיות וקניין תוצרת חקלאית, בשתי תקופות עבודה נפרדות, האחת - מיום 21.9.03 ועד ליום 26.10.05; והשניה - מחודש ספטמבר 2006 ועד ליום 31.7.07, כאשר בתום יחסי העבודה בכל אחת מהתקופות, מסרה המערערת למשיב מכתבי הפסקת עבודה.

2.         המשיב הגיש תביעה לבית הדין האזורי שבה עתר לחייב את המערערת בתשלום זכויות שונות בגין תקופות עבודתו וסיומן.

            בית הדין האזורי קיבל את תביעת המשיב ברובה וחייב את המערערת לשלם למשיב 23,047 ש"ח  עבור עבודה בשעות נוספות לגבי התקופה הראשונה, 29,628 ש"ח בגין עבור עבודה בשעות הנוספות לגבי התקופה השנייה, 2,799  ש"ח בגין פדיון חופשה שנתית לגבי התקופה השנייה, 3,137 ש"ח עבור פיצויי פיטורין בסיום התקופה הראשונה, 2,554 ש"ח עבור דמי הודעה מוקדמת בגין התקופה הראשונה וסכום של 509 ש"ח עבור דמי הודעה מוקדמת בגין התקופה השנייה.

עם זאת, תביעות המשיב להפרשים בגין נסיעות וכן לפיצויי פיטורים בסיום התקופה השניה- נדחו.

לאור התוצאה אליה הגיע בנוגע לכלל רכיבי התביעה, לרבות אלה שנדחו, חייב בית הדין את המבקשת לשלם למשיב הוצאות משפט בסך של 500 ש"ח וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 5,000 ש"ח.

3.         כאמור, על פסק דינו זה של בית הדין האזורי, הגישה המערערת ביום 18.3.13 את ערעורה שבנדון, מסגרתו טענה בין היתר כי בית הדין האזורי קבע למשיב שכר עבודה מעבר למה שתבע; כי הוכח שלמשיב כלל לא מגיע רכיב של שעות הנוספות;  כי הוכח שימי החופשה הופיעו בתלושי השכר באופן שאינו משתמע לשתי פנים ולפיהם ניצל המשיב ימי חופשה וזאת בניגוד לעדותו כי מעולם לא יצא לחופשה; כי בית הדין האזורי התעלם מכך שהמשיב הודה בקיום הסכם עבודה על שכר גלובאלי, ההסכם אשר התחדש עם שובו המשיב לעבודה בתקופה השניה באותה המתכונת.       

4.         בד בבד עם ערעורה הגישה המערערת בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין נשוא הערעור.

בהחלטת השופט איטח מיום 30.5.13 נדחתה הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין ובהחלטת השופט איטח מיום 27.6.13 נדחתה בקשתה החוזרת של המערערת לעיכוב ביצוע פסק הדין.

5.         ביום 16.7.13 הגיש המשיב לבית הדין האזורי בקשה לתיקון טעות סופר שנפלה, לטענתו, בפסק הדין.

הטעות שאת תיקונה ביקש המבקש לתקן התייחסה להשמטת הפרשי ריבית והצמדה מרכיבי התביעה בהם חויבה המערערת כאמור בסעיף 15 לפסק דינו של בית הדין האזורי.

            לאחר קבלת תגובת המערערת שהתנגדה למבוקש, ותשובת המשיב לתגובת המערערת במסגרתה אף עתר המשיב להארכת המועד להגשת הבקשה לתיקון טעות, דחה בית הדין האזורי ביום 30.7.13 את הבקשה לתיקון טעות,  בקובעו:

"סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984, שהוא הרלוונטי לענייננו, קובע כי:...

במקרה שלפנינו, אכן נפלה טעות בפסק הדין, עת הושמט, השמטה מקרית,  נושא הפרשי הריבית וההצמדה מכל הרכיבים המפורטים בסעיף 15 לפסק הדין, אולם מאחר וענין הטעות עלה רק במסגרת בקשת התובע, אשר אין חולק כי הוגשה זמן רב לאחר חלוף 21 הימים הקובעים בחוק, במסגרתם רשאי בית הדין לתקן את הטעות בהחלטה מנומקת והואיל והנתבעת מתנגדת לתיקון, שהרי אם היתה מסכימה לו, לא היתה מניעה להורות על התיקון המבוקש - מכח סעיף 81(ב) לחוק בתי המשפט, הרי שהיה על התובע להגיש בקשה להארכת מועד להגשת בקשתו ולהצביע על טעם מיוחד אשר יש בו כדי להצדיק את האיחור בהגשת הבקשה.

ולענין זה - במסגרת תגובת התובע לתגובת הנתבעת, אכן ניסה התובע לתקן את אי הגשת בקשת הארכה במצורף לבקשה והסביר את הטעמים בשלהם הגיש בקשתו באיחור.

מדובר, כאמור לעיל, בטעמים הקשורים לבקשות לעיכוב ביצוע שהגישה הנתבעת - בקשות, אשר,  לטענת התובע, רק לאחר שניתנה החלטתו האחרונה של בית הדין הארצי בענין, פנה לערוך את חישוב הסכומים שעל הנתבעת לשלם לו ורק אז גילה את דבר הטעות שנפלה בפסק הדין.

להשלמת התמונה יצויין כי בתאריך 18/3/13, הגישה הנתבעת ערעור על פסק הדין.

לאחר ששקלנו בדבר הגענו לכלל מסקנה כי ההתנהלות הקשורה לבקשות לעיכוב ביצוע שהגישה הנתבעת והתגובות שנדרש התובע להגיש במענה לבקשות אלו, אינה מהווה, טעם מיוחד המצדיק העתרות להארכת המועד להגשת הבקשה.